רונה שפריר
חיה ליד הפרדסים והים
משחקת עם דרקונים
ממקדת, כותבת, יוצרת עולמות.
שמחה במה שיש.

האינסטינקט היזמי – כיצד ההתמקדות תומכת ביזמים

יזמים מכירים את זה, גם אמנים מוזיקאים ומדענים מכירים את זה: מדובר על תחושה פנימית בוערת,על קול חזק שאומר: זוז, זוזי! כאילו יש צעד בעולם שחייבים לעשות… על אף שלא תמיד ברור כיצד, ולמרות שזה יכול להיות צעד מסוכן (לא מקובל, ללא בטחונות). יוג’ין ג’נדלין, האדם שפיתח את ההתמקדות, מכנה את התחושה “האינסטינקט היזמי”. לדבריו, ההתמקדות יכולה להציע ליזמים (וגם למי ששואפים להיות כאלה) – כיוון חדש ומבטיח.

בעולם, ההתמקדות מוכרת בעיקר כפרקטיקה טיפולית, תהליכית ולעיתים קבוצתית. כיוון שעיקר עבודתי הוא עם יוצרים, יזמים ופרויקטים חברתיים, סקרן אותי לשלב בתוכה את הידע והעקרונות ההתמקדותיים. מצאתי שהחיבור הוא טבעי ומלא השראה. יזמים הם מעין “מתמקדים טבעיים”, שכן הם רגילים לעבוד עם “תחושת בטן”: כל יום הם צריכים לקבל החלטות, לגבש פתרונות חדשים, לוותר על רעיונות ישנים. והם לא יכולים לעשות את כל אלה רק מתוך גישה רציונאלית.
כשהצעתי רעיונות התמקדותיים באופן שמתאים לסגנון הפעולה שלהם, הם אימצו זאת בקלות ואף לקחו אותי רחוק יותר ממה שדמיינתי.

האינסטינקט היזמי

מהו החידוש האמיתי במיזם ?
מייק הגיע אלי אחרי שנים רבות בתחום העריכה והפקה בטלוויזיה. הוא החליט להקים חברה עצמאית שתפיק תוכניות בנושאי סביבה וביו-טק, ותקבל חלק מהמימון מחברות שמעוניינות לקדם את מוצריהן או מגופים שנושאי הסביבה חשובים להם. בשלב זה, הדילמה המשמעותית  היתה כיצד להגדיר את החזון של החברה באופן שיעורר סקרנות הן אצל החברות והן אצל גופי השידור. הוא חש שהרעיון שלו “נשמע שגרתי מדי, ולא מספיק מדליק”.  הוא ביקש שנחדד את החזון ונצא עם “משפט מפתח” שישמש גם כלוגו לחברה החדשה.
ההצעה שלי הפתיעה אותו: הצעתי שנתחיל מעמעום החזון.. ולא מחידוד. השתמשתי בדבריו של ג’נדלין בנוגע לדיוק מובלע, ואמרתי: “אנחנו מחפשים את התחושה הפנימית שבגללה יצאת לדרך. מצד אחד התחושה הזו מעומעמת אך מצד שני העמעום מכיל את הרכיב החדש… את הדבר הייחודי שאתה מציע. זהו האלמנט שגרם לך לעזוב את עבודתך הקודמת ולפנות להקמת חברה משלך. אך על מנת כדי שנוכל לעשות זאת, עלינו להניח בצד את הרצון לחדד ולבנות מסרים ברורים, ולהסכים להקשיב לחידוש העמום”.

הרבה התמקדויות מתחילות מתהליך שאנו מכנים “פינוי מרחב”: המחשבה שעומדת מאחורי התהליך היא שכאשר הנפש עמוסה ברעשים, קשה מאד להרגיש משהו טרי וחדש. כך עשיתי גם עם מייק: הוא העלה נושאים וחששות, ואני כתבתי כל נושא על דף נפרד, וביקשתי ממנו להניח את הדף בחדר, בהתאם לדחיפות הנושא. בין היתר עלו נושאים כמו לחץ זמן, עמדת השותף העסקי שלו, חשש שאין לו משהו חדש לומר ועוד. לאחר מכן ביקשתי ממנו לשים לב מהי תחושתו עכשיו, כאשר כל הדפים מונחים סביבו. הוא אמר: “התחושה פתוחה וקלה יותר. אני רואה את זה מול עיניי וזה עוזר לי”.
בשלב הזה הזמנתי אותו להיזכר בתחושת הדחיפות שליוותה אותו לפני שפרש מעבודתו. ההזמנה שהצעתי: האם תוכל להיזכר בתחושת הדחיפות שהיתה שם? לעבר מה היא ביקשה לדחוף אותך? מייק היה מופתע קצת. מה הקשר בין הדחיפות שהרגיש כשעזב את עבודתו לבין הקשיים שלו בתיאור החזון כרגע? אך כיוון שנוצר ביננו אמון, הסכים להמשיך הלאה.

“הרגשתי כמו מישהו שחייב לעבור בדלת לפני שהיא נסגרת“. הדחיפות ביקשה להוציא אותו מעולם שאותו הגדיר כ “עולם בתחפושת”, אל עבר מה שתיאר כ”עולמם של אנשים אמיתיים”. לאט לאט, נכנסנו עמוק יותר על התחושה. מייק תיאר את התחושה של העולם בתחפושת…את הדחף העמוק לזוז משם.
בשלב מסוים ביקשתי ממנו לעמוד ליד דלת החדר, כאשר אני עומדת מבחוץ וסוגרת אותה. ביקשתי שיבחן מה הגוף שלו מבקש לעשות כשהדלת נסגרת ומה המלים שעולות מתוכו. בסיום ההתמקדות ביקשתי ממנו לבחון מה הקשר בין תחושת הדחיפות של עזיבת העבודה לבין החזון העמוק של החברה שלו. “זה ברור!”, אמר פתאום, “אני לא מבין איך לא ראיתי את זה”. הכיוון החדש התבהר מתוך התנועה הגופנית: מייק מבקש לעבוד עם גופים וחברות שחשים תחושה דומה של דחיפות: אלה שרוצים “לצאת מהדלת” ולספר לעולם כיצד החברה שלהם מבקשת לשנות את האופן שבו אנשים חיים.

החזון שהגדיר מחדש: לעבוד עם חברות וגופים שיש להם תחושת דחיפות וצורך להביא מסר לעולם. הוא אמר: “אנחנו לא נגיע אל החברות האלה כנותני שירות בלבד, אלא כמי ששותפים לתחושת הדחיפות ומתחברים למניעים העמוקים שלהן. נלך אך חברות וגופים שיש להם מסר לאנשים אמיתיים והם לא רק עסקים המחופשים לעסקים חברתיים וסביבתיים”. הוא סיים את המפגש בהקלה עמוקה וגם בפליאה: איך ההתמקדות “ידעה” לחבר בין הדחיפות שלו לעזוב את עבודתו כמפיק ועורך, לבין הדחיפות כעקרון מניע, כחזון ודרך פעולה?

העיקרון היצירתי שהשתמשתי בו היה זה:  להסכים ל”עיוורון זמני” כדי לגלות לפגוש את החדש. קרנות הון סיכון שתומכות ביזמים טכנולוגיים – אך גם גופים ורשויות שתומכים ביזמים חברתיים, דורשים מהיזמים בהירות וחדות במסר ובחזון. דרישה זו מובנת מנקודת המבט העסקית, אך לעיתים המחיר שלה הוא מיזם שאינו מחדש הרבה או שאינו מחובר לתשוקה האמיתית של היזם. ההתמקדות מציעה ליזמים הזדמנות מוגנת להיכנס ל”עיוורון זמני” על מנת לפקוח את העיניים אל מרחב חדש.

כדי שהיזם יסכים לרעיון רדיקלי זה, עלינו לשים לב למלכודת הגדולה של יזמים, מנהלי פרויקטים של חדשנות ועוד: מלכודת ה”מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר”. הסביבה היזמית מציגה שדה שבו מהירות ועוצמה הם ה”בון טון”. אבל לפעמים זו מלכודת שמובילה לשטחיות ולתחושה של חוסר חיבור למיזם. ההסכמה להכנס למרחב מוגן של “עיוורון זמני”, מחזירה ליזם או למנהל את היכולת להפיק משהו שמגיע “מתחתית הבאר” – כלומר מהסיבות העמוקות והחשובות שבגללן הוא עסוק במיזם ורוצה להניע אותו הלאה. למעשה, הניסיון שצברתי מלמד שבמיטבו כל תהליך היזמות יהיה בתנועה מתמדת בין המרחב החיצוני של פעולות לבין המרחב הפנימי של “כניסה לבאר” – למקור המים שמניעים את הזרימה למעלה.
זה לא קל. מערכת הלחצים גדולה, הדרישות גבוהות. קרנות הון סיכון או משקיעים דורשים תוצאות מהירות, וסביבת העבודה אינה נוטה לשקט וליכולת עבודה פנימית. אבל כאשר זה קורה, כשהיזם מסכים לקחת פסקי זמן לטובת עבודה ב”באר”, גדלים הסיכויים להביא חדשנות אמיתית ופורצת דרך.

 

רונה שפריר
חיה ליד הפרדסים והים
משחקת עם דרקונים
ממקדת, כותבת, יוצרת עולמות.
שמחה במה שיש.

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן