רונה שפריר
חיה ליד הפרדסים והים
משחקת עם דרקונים
ממקדת, כותבת, יוצרת עולמות.
שמחה במה שיש.

גם אתם פוחדים ממחויבות? להפוך את הראש לכבוד ראש השנה

הנה הגיע לו שוב החג הקרוי “ראש השנה”, סימון של קודקוד, של “ראש”, של דבר מה ההולך לו מלמעלה למטה, מהראש והראשית אל ההמשך. ואני מרגישה הפוך. גוטה. הפוך.

אני מרגישה שעלינו להתחיל הפוך, לא מצד הראש, אלא מצד הרגליים. לא מצד המחשבה אלא מצד ההסכמה להרגיש.  המחשב שלי פתוח, ואני כותבת “רשומות”.  עד שפתחתי וכתבתי לא ידעתי שכך יהיה. בעודי כותבת מבצבצת בי הצעה:  כל עוד הסגר כאן, אכתוב בכל יום או יומים רשומה אחת, שבה נדבר אני ואתם על חיים, על חיבורים, על האתגר להיות כאן בזמן הזה, בזמן ההפוך. ואחרי הסגר?  נפתח את זה:).

וכמו כל פעם, ההתחייבות שאני גוזרת על עצמי במלים הללו, מלחיצה אותי. (אם לא אעמוד בכך, איך אראה את פניי).  אבל אני גם יודעת שהתחייבות היא לא מלשון “חובה” אלא מלשון “חיבה”. כלומר החיבה להמשכיות, לקשר.

התחייבות היא האבן הכואבת בגלגלי היוצרים באשר הם. טענה חוזרת היא “אני לא מצליח להתחייב”. אבל מהפך מילולי הוא מהפך רב ערך:  להתחבב, לא להתחייב. להתחבב על עצמנו דרך המעשה החוזר על עצמו.  הרי תמיד בהתחלה הקשר רעוע, הקשר לא ברור. אני לא יודעת איך “זה” יראה, וגם “זה” (המעשה) לא יודע איך הוא. ולכן אנחנו כמו זוג אוהבים בתחילת דרכם, מנסים להרשים ובו בזמן מסתירים הרבה סודות.

בויקיפדיה אומרים לי: ” חיבה היא רגש חיובי כלפי מישהו או כלפי דבר מה. היא הניצוץ שאולי יוביל לאהבה”.

אני מסכימה. זה נכון על אנשים אחרים וגם על מעשים שאנחנו עושים. הניצוץ הוא מה שקורה כשאבן צור אחת נוגעת באחרת שוב ושוב ושוב. הניצוץ אולי (אולי!) יוביל לאש יציבה. ואולי לא. אולי נתאהב במעשה ידינו עד כדי כך שנשקיע בו עוד ועוד זמן מרצון ובתשוקה. ואולי לא. אבל בלי הניצוץ, בלי האבן המתחככת, במילא אין לזה סיכוי.

הלכתי למחויבות, ועכשיו אני חוזרת אל ראש השנה. אל רגלי השנה.
זה מזכיר לי הליכות בוקר (או ערב), ואיך אין חשק רב אבל בתוך הרגליים הנעות טמונה חוכמת ההולך, והיא מצטברת מצעד לצעד. עוד אנרגיה, עוד רעיונות צומחים מעצם ההליכה.  מה אני בעצם אומרת כאן לעצמי, ואולי לכם בתחילת השנה החדשה?
שאני מאחלת שהרגליים יקחו אותנו,  שבמקום לחשוב כל כך הרבה – נלך ונרקוד. אני מאחלת שנתגלה לעצמנו בתוך התנועה. שלא נפחד מאי ידיעה. שנחבב מעשה מסוים עד שנסכים להצית בו ניצוץ. ואולי תתגלה לנו גם אהב.ה .

תוך כדי עולה בתוכי עוד רעיון, והנה הוא ילווה את הרשומות הללו: קישוריות לדברים יפים שפגשתי ופגשנו (צוות ללמוד לעוף) על דרך. דברים שאולי יציתו דימיון, מחשבה או קצה חוט.

הנה ניצוץ ששלח אלי עומר יפמן, דוקומנריסט בחסד ומלווה תהליכי יצירה מהצוות שלנו:

 כאן – תוכלו לדבר איתו ישירות ולקבוע לעצמכם התמקדות לשנה החדשה.  

לתקן את העולם – סיפור זן,  לשנה החדשה:

מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה- 7, נחוש לעזור לו בעבודתו.המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.”אתה אוהב פאזלים” הוא אמר, “קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך.

המדען חשב שייקח לילד ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן שמע את קולו של הבן קורא לו: “אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל”.בהתחלה, לא האמין המדען: “זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה”.אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת.להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.”איך עשית את זה? “שאל המדען את בנו “הרי לא ידעת איך נראה העולם”.

“אבא”, ענה הילד, “אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם.כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם”.

***

Say no more חשבתי לעצמי . חכם הזן יודע מה הוא אומר. יודע מה – רק לא יודע איך.

נתראה ברשומה הבאה. שלכם בחיבה אמיתית

רונה שפריר

קישוריות:  כאן אפשר להשיג את הספר החדש “נקודת התחברות”

ולכאן אפשר לכתוב לי מה חשבתם בעקבות הקריאה.

רונה שפריר
חיה ליד הפרדסים והים
משחקת עם דרקונים
ממקדת, כותבת, יוצרת עולמות.
שמחה במה שיש.

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן